בניהו על עירובין נ״ד

1 תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ. קשא לימא תלמיד אחד בסתם, ולמה פירש לרבי אליעזר בן יעקב? ונראה לי בס"ד, דאמרו רז"ל 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי' שהיה נוהג לשנות בלשון קצר, וגם לשון צח דדייק לישנא, וידוע כפי הטבע לשון קצר לא ישתכח כל כך כמו לשון ארוך, ועוד גם כן כל לשון צח לא ישתכח, כי כיון שהוא לשון צח עושין לי סימנים ולא ישתכח, וכמו שנאמר בגמרא לעיל נג. 'אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן' ומפורש הטעם בגמרא מתוך שהקפידו על לשונם דהוו דַּיְקֵי לִישְׁנָא, וּמַתְּנְחֵי לְהוּ סִימָנֵי, ולכך נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. לכן הודיע אותנו שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שהיה לשונו קצר וצח, ששני דברים אלו שומרים את התלמיד מן השכחה דמסתמא הוא קבל תלמודו מרבו בלשון קצר, ועם כל זה כיון דהוה גריס בלחישה שכח תלמודו. אי נמי הכי קא משמע לן בזה, דבשביל שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שקבל תלמודו ממנו בלשון קצר וצח הועיל לו שיתקיים תלמודו בידו שלש שנים, ואם לא הוה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב לא היה מתקיים תלמודו בידו אפילו שנה אחת!

2 תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. קשא מה שייכות למאמר זה כאן? ונראה לי בס"ד אחר שהביא ברייתא דאותו תלמיד ששכח תלמודו בא מסדר התלמוד להודיענו בירור הדבר הזה דמה ששכח תלמודו הוה מסיבת דגריס בלחישא, ולא תימא דילמא רבו לא היה מסביר לו פנים בלימודו ולא היה חוזר עמו ההלכה כמה פעמים לפי שיעור הצריך לו, כי יש תלמיד שצריך לשנות לו ד' פעמים ויש ששה פעמים, ויש יותר, לכך הביא ברייתא זו דקאמר תַּלְמִיד אֶחָד נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה ופטרוהו בשביל ששמש את רבי אליעזר בן יעקב, דמוכח דרבי אליעזר בן יעקב היה נוהג בלימוד התלמידים כדת וכהלכה כל אחד לפי מה שהוא, דאם לא כן לא היה ראוי לפטור אותו תלמיד בעבור ששמש אותו כהלכה, ולא היו אומרים הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁשִׁמֵּשׁ אָדָם גָּדוֹל, כי אדרבה היה יוצא עליו קטרוג מצד התלמידים.

3 הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רז"ל ברכות לא. אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופרשו רבני אשכנז ז"ל הגר"א בדברי אליהו ברכות דף לא שיש שם קדוש הרמוז בסופי תיבות תהלים צא, יא 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ' והוא שם יוה"ך והוא מסוגל לשמירת הדרך, וזה השם רמוז בראשי תיבות של הלכה אחת, והיא דקיימא לן יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, וראשי תיבות שלה יוה"ך, וזהו שאמרו 'יפטר מתוך דבר הלכה' שיאמר לו הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' ויכוין כשאומר אותה בשם זה של יוה"ך, ותרתי קא עביד בזה, עד כאן דבריהם. ואמרתי דבר זה נרמז בשם לְוָיָה עצמה, כי לויה הוא ענין לווי וחיבור, כן האומר הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' הוא מחבר ומלוה שם הקדוש של שמירת הדרך עם דברי תורה. והנה שם זה מספרו מ"א והתורה נקראת 'טוב' שמספרו י"ז הרי בצירוף שניהם יש מספר חֵן יוה"ך 41 + טוב 17 = חֵן 58. וזהו שאמר הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה של בני אדם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, רמזו על תורה זו שהיא הלכה המתלוה עמה שם הקדוש של שמירת הדרך שנאמר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, רמז בתיבת חֵן על חיבור שם של שמירת הדרך הנזכר עם דברי תורה הנקראים טוב.

4 אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וְאֵימָתַי "תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ". יש להקשות למה בבטן אמר בְּבִטְנֶךָ, ובשפה אמר על שְׂפָתֶיךָ ולא אמר בִּשְׂפָתֶיךָ? ונראה לי בס"ד כי אין האדם יוצא ידי חובתו בחיוב עסק התורה אלא אם כן יעשה לה עתים קיימים שיקבע עתים לתורה עת ביום ועת בלילה יתד שלא ימוט, אף על פי שבא לו כל עסק הכרחי שבעולם, לא יבטל עת קביעותו, ואז בזה יוצא ידי חובתו, אף על פי שרוב שעות היום אינו עוסק בתורה, דהכי קיימא לן כתובות טו. 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי', ולכן תחלת דינו שואלין אותו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? שבת לא.. ודבר זה רמוז בתוך אותיות בֶּטֶן במילואם כזה, בי"ת טי"ת נו"ן המילוי עולה מספר עִתּוֹת 876, שאם תניח מספר שני היודי"ן על נו"ן יהיה אות ע', ואז המילוי יהיה 'עִתּוֹת' ממש. ולכן אמר אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים לפני הקב"ה? כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, ב' של בְּבִטְנֶךָ משמשת במקום תוך, כמו שאמרו בעלי הדקדוק בשמושי הבי"ת, כמו אסתר ו, ד 'מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא', רוצה לומר תעשה עתות קבועים דאם אינם קבועים אין נחשבים עתות! ואמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ, כי למעלה מן אותיות 'שפה' יש אותיות 'רעל' דרך לרמוז שהאדם צריך ללמוד תורה ברעדה, כמו שאמרו חז"ל ברכות ל: על פסוק תהלים ב, יא 'וְגִילוּ בִּרְעָדָה', במקום גילה שם תהא רעדה, גילה זו תורה ולכן אמרו בגמרא שבת ל: על רבא, בתחלה אמר מלתא דבדחותא ובדחי רבנן ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, וכמו שאמרנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בזה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, מָתַי תִּשְׁמְרֵם? בזמן שֶׁיִּכֹּנוֹ יַחְדָּו דייקא, רוצה לומר לא תפסיק ביניהם לעבור על איסור 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' איוב ל, ד, עד כאן דבריו נר"ו.

5 זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ", לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". נראה לי בס"ד יש צריך לו בית לדור בו, והוא מבקש מאה זהובים מאת ה' ובלבו לקנות בהם בית, ואם זָכָה נותן לו תַּאֲוַת לִבּוֹ זה הבית שיגיעו לו במתנה או בירושה, באופן שלא עמל בו ולא גידלו, שאם יתן לו המאה זהובים צריך לטרוח בהם מאד עד שימצא בית לקנות בהם, ואם לֹא זָכָה לא יתן לו החצר אלא יתן לו מאה זהובים כאשר בקש בִּשְׂפָתָיו והוא טורח עד שימצא הבית לקנות בהם. או יובן בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בְּיָדְךָ שלא על ידי בשר ודם, לֹא זָכָה אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, שתגיע לו פרנסתו שהוא מבקש, על יְדֵי בָּשָׂר וָדָם ולא מידך. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בזכות עצמו לו דייקא, כמו שנאמר רז"ל בצדיקים כתיב הרחוקים מצדקה שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתתן לו בתורת צדקה, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד אני אומר בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ קודם שישאל בפיו, ואז ירויח שלא תנכה לו כלום משכרו בעבור זאת, מאחר שהוא לא שאל כלום! לֹא זָכָה, וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתמתין עד שישאל בפיו כדי שינוכה משכרו. אי נמי זָכָה תאות לבו נתת לו תכף משעלה בלבו, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, דהיינו שתתן לו אחרי זה ולא תכף, כמו שאמרו תענית כה: 'המתינו לו עד שיתמקמק' ודוק:

6 אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בסנהדרין סנהדרין צד: תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימין זה לזה בהלכה ושבבבל חובלים. גם אמרו סנהדרין כד. שבארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה ושבבבל מרורין זה לזה בהלכה, וזהו שאמר כְּעָנָק שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר שנוחין ומנעימים זה לזה בהלכה. ואומרו וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, כלומר בתלק הנגלה של התורה דכתיב ביה משלי א, כא 'בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא' נִרְאֶה לכל, ובחלק הסוד אֵינוֹ נִרְאֶה, כמו שנאמר רז"ל סוכה מט: חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ שיר השירים ז, ב מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמר רבא לתלמידיו במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי בימי ניסן ותשרי כי היכי דלא תטרדו כוליה שתא ברכות לה:, נמצא יש ימים שראוי להתראות התלמיד לפני רבו כדי ללמוד ממנו תורה, ויש ימים כניסן ותשרי דטוב הוא שלא יתראה, ולזה אמר נִרְאֶה בכולי שתא וְאֵינוֹ נִרְאֶה בניסן ותשרי. ועוד פירש נראה במקום דאיכא גברא רבא טפי מיניה ללמד. ועוד פירש על דרך שאמרו אין לתלמיד רשות להורות הלכה לפני רבו ואם הוא לאפרושי מאסורא או שיש חילול השם בדבר יורה ולא ימנע, עד כאן דבריו נר"ו.

7 הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. יש לדקדק תיבת 'אֲנָא' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף מב: דרבא בריה דרב יוסף בר חמא היתה נשמתו מזווג שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם מספר צ"א הוי"ה 26+אדנ"י 65=91 ומזווג שם הוי"ה ושם אֱלֹקִים שהוא מספר 'יבק' הוי"ה 26+ אֱלֹקִים 86=יבק 112 וסך הכל צ"א ויב"ק עולים מספר רבא 91+ 112= רבא 203 עיין שם, ולכן אמר לו אִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא דייקא כי לי נאה המזיגה שהיא סוד מתוק הגבורות שהם יין בחסדים שהם מים, יען כי אני עצמי נשמתי היא מזווג ומיתוק שם הדין בשם רחמים.

8 אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. נראה לי בס"ד שלימות הלימוד הוא ללמוד בארבעה חלקים פרד"ס פשט, רמז, דרש, סוד, ובכל לימוד צריך לכוון לחבר שם הוי"ה במילוי אלפין שעולה מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45 בשם אדנ"י 65 שעולה ס"ה ושניהם מספר נֵס 110 בסוד שבת קד. מ"ם שבלוחות בנס היו עומדין, וד' פעמים נֵס עולה תָּם 110×4=440. ובזה פרשתי בס"ד בראשית כה, כז 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' אהלה של תורה שהוא בית המדרש ששם לומדים בד' חלקים של פרד"ס לשם יחוד הויה ושם אדנ"י שהם נֵס שעולה מספר הכל תָּם. אך ידוע כי לימוד חכמה בלי יראת שמים אינו כלום, וידוע מה שאמר בגמרא דשבת פרק ב' דהיראה נקראת 'הֵן' דכתיב איוב כח, כח 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה', ועל כן שלימות הלימוד בפרד"ס שרמוז במספר 'תָּם' והיראה שנקראת הֵן, הרי כאן צירוף מַתָּנָה שהוא למפרע 'הן תם' ולזה אמר שזוכה שתנתן לו תורה בְּמַתָּנָה שיזכה לתם והן. וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אֵל שזוכה לחסד הנקרא אֵל דכתיב תהלים נב, ג 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ואמרו רז"ל חגיגה יב: כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ובדין הוא כך כי כל מתנה שורשה בחסד וממנה נובעת ונצמחת, וכיון שנחלו אֵל עולה לגדולה שנוסף לו מספר טוֹב 17 שהוא כינוי לתורה על מספר אֵל 31 ואז יהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה 48, או נוסף לו מספר שם אהו"ה 17 שהוא בדעת הרמוז בראשי תיבות אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ בראשית א, א על מספר אֵל 31 ויהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה 48, ולכן מדת החסד נקראת גְּדוּלָּה כמו שנאמר דברי הימים א' כט, יא 'לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה' וכיון שיש לו מספר גְּדוּלָּה אז יהיה 'ג' דולה' שהוא אותיות גְּדוּלָּה, דהיינו שדולה ג' מיני שפע שהם חיים ועושר וכבוד, וכמו שאמרו רז"ל קידושין לט: למיימינים בה 'אֹרֶךְ יָמִים' איכא וכל שכן 'עֹשֶׁר וְכָבוֹד' משלי ג, טז. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש נחלו אֵל שאין תורה פוסקת מזרעו, שתהיה אצלו בסוג נַחֲלָה, וגם נחלו אֵל שהוא חסד, רוצה לומר שזוכה ללמוד תורה לשמה שיהיה מן המיימינים שהם בחסד כי כל ימין הוא חסד, עד כאן דבריו נר"ו.

9 "וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד לוֹמְדֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה כל אחד נקרא בשם חכם, ואם תוסיף מספר חֵן 58 על מספר חָכָם 68 יהיה מספר עָנָו 126 בלא יוד ככתוב במדבר יב, ג 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד' בלא יו"ד, וידוע שהתורה מלבשת את לומדיה עניה, כי כל חכמים אמתיים הם ענוים, וכמו שאמר התנא בברייתא דאבות משנה אבות ו, א וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.

10 "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב 'צְחֹרוֹת' שהוא לשון סיבוב, כמו שנאמר זכריה יב, ז אָהֳלֵי יְהוּדָה על צֹחַר שהוא כמו סחר מלשון סבוב, ככתוב תהלים צא, ד 'סֹחֵרָה אֲמִתּוֹ', וזהו 'צְחֹרוֹת' מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה, ונקיט צְחֹרוֹת בחד וא"ו לרמוז דעל ידי עסק התורה שהיא ח' דרגין יבא אות ח' בתוך צָרוֹת ויהיה צְחֹרוֹת לשון לובן, רמז למיתוק הדינין שיהיו הצרות נהפכים לטובה. ואמר רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת שרמז בתיבת אֲתֹנוֹת לשון מתניתין ומתניתא ותנינא ותניתוה. ואומרו שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת, היינו שבחייהו דאף על פי שהם חכמים גדולים ויכולים לדון מעומד, עם כל זה הם מיראי ההוראה שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין על כל שאלה שתבא לפניהם הן גדולה הן קטנה כדי לדון בישוב הדעת.

11 וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּד הָרַמַּאי, יַחֲרֹךְ. פירש רש"י אין זה רמאי אלא שוטה וכו'. וצריך להבין רב שזבי איך מפרש לקרא דקאמר משלי יב, כז 'לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ', דאם הצייד לא יחרוך שאינו אוכל הצידה שלו מוכרח לומר שהוא אינו משבר כנפיו של עוף אחר הצידה, ולכך בורח מידו ואינו זוכה לאכלו, ולפי זה צריך להבין אמאי קרי ליה הכתוב 'רמאי' דמה רמאות עושה בזה שאינו משבר כנפי העופות אחר שיצודם, והלא זה אינו אלא שוטה והוה ליה למימר 'לֹא יַחֲרֹךְ הַכְּסִיל צֵידוֹ'? ונראה לי בס"ד לרב שזבי הכתוב איירי בצייד שהוא ממרה עם חבירו באופן זה ששניהם ילכו ליער לצוד עופות, ופוסקים ביניהם שיהיה כל אחד מתעסק בצידה שעה אחת וכל אחד שיוכל לצוד בשעה זו עופות יותר מעופות שצד חבירו בשעה שלו, הרי זה פקח וזריז ויש לו ליקח מחבירו כמה וכמה! וזה צייד הרמאי הוא מתכוין לזרוק חציו בקשת בכנף העוף כדי שלא ימות ורק יפול לארץ שאינו יכול לעוף ולפרוח, כך עושים התנאי ביניהם שלא ימיתו העופות, וכיון שכל אחד יש לו שיעור שעה אחת דוקא, לכן אחר שכיון לזרוק החץ בכנף העוף ונפל לארץ אינו הולך אצל העוף לחתוך כנפיו, אלא הוא נותן דעתו לעסוק בצידה לצוד עוף אחר כדי שלא יאבד זמן השעה בחתוך הכנפים, ורק אחר גמר השעה הוא נח מצידתו והולך ומקבץ העופות לידע כמה עופות צד יותר מתבירו, והות בטוח שודאי הוא צד יותר, מאחר שחבירו אחר שצד העוף הולך ועוסק בתתוך כנפיו ואז חוזר וצד ומאבד זמן הרבה מן אותה השעה בחתוך כנפי העופות, מה שאין כן הוא אינו עוסק בכך, אלא רק בצידה וזהו רמאותו, שיחשוב שנצח את חבירו על ידי כך! ואומר הכתוב שלא הועיל כלום בכך, כי כיון שלא חתך כנף העוף תכף כשנפל לארץ, הנה על הרוב העוף לא הלך כחו ממנו כשנפל, ואחר איזה רגעים נתחזק וחזר ועף, ולכן אם הפיל ט"ו עופות לא מצא מהם חמשה והשאר כולם פרחו, וחבירו שהפיל עשרה עופות כיון שחתך אחד אחד מצאם כולם ונמצא הוא הנוצח! וכן זה המרבה בגרסה ללמוד כל הלכה פעם אחת מן הרב ואינו חוזר עליה כמה פעמים כדי שתתייסד בלבו, הנה הוא חושב שבזמן הזה שהיה לפני רבו קבץ ואסף כמה הלכות, ואחר כך כאשר יבא לחזור עליהם יראה ששכח רובם ולא נשאר אצלו אלא דבר מועט.

12 מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פירוש לא אמר הכתוב לשנותה לבני ישראל או תאלפנה לבני ישראל כלשון הכתוב תהלים נה, יד 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', אלא אמר למדה שצריך לשטתה עד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ.

13 רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, וְגָמַר. נראה לי בס"ד הטעם שעשה לו גבול ללמדו ת' 400 זמני לא פחות ולא יותר, דידוע מעלות ישראל הם שני מדרגות והקטנה היא ד'רָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה' ויקרא כו, ח שכל אחד מישראל יחשב כעשרים אדם, והגדולה 'מֵאָה מִכֶּם רְבָבָה' ירדופו שכל אחד מישראל נחשב כמאה, ורבי פרידא היה חשוב בעיניו אותו תלמיד לחשוב אותו במדרגה העליונה שכל אחד מישראל חשוב כמאה בני אדם, ושורת הדין דחייב אדם לשנות ההלכה לתלמידו ד' פעמים, כדאמרינן לעיל, וכן דרשו רז"ל במקום אחר על פסוק איוב כח, כז 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' וכיון שזה התלמיד חשוב כמאה בני אדם שצריך לשנות לכל אחד ד' פעמים, לכן שנה לו ארבע מאה פעמים תמיד בכל יום.

14 אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי. קשא והלא הוא צדיק גמור ובודאי שהוא בן עולם הבא, ומאי רבותא נעשה לו מחמת מעשה זו כאלו בלאו הכי אינו בטוח בזכות זה שיהיה בן עולם הבא? ונראה לי בס"ד הכונה שיביא דורו לעולם הבא למקום מדרגתו, כספינה של אש שמושכת עמה ספינות פשוטות ובזה יהיה הרווחה גדולה לאנשי דורו, והשיב ניחא לי זה שאהיה מזכה את הרבים, ואמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ. והנה התוספות ז"ל הקשו על זה מגמרא דמגילה, ותירוץ ראשון נראה דוחק, ותירוץ שני נכון. ועוד נראה לי בס"ד דהכתוב אמר משלי ג, ב 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ', ומקשים היינו אֹרֶךְ יָמִים היינו שְׁנוֹת חַיִּים? ותרצתי בס"ד הכונה שְׁנוֹת חַיִּים קאי על רבוי הכמות, וְאֹרֶךְ יָמִים קאי על האיכות שכל שנה נחשבת בעיניו כעשר שנים ויותר, וידוע דהאיכות תהיה על ידי המנוחה והשלוה, ונראה דרבי פרידא האריך ימים בטובה ושלוה ומנוחה והם לא שאלו אותו על כמות הימים שלו, אלא שאלו על האיכות, ועל זה השיב להם שזכה לכך בשביל שלא קדמו אדם בבית המדרש במגילה כג:.

15 אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים". קשא למה האריך לומר לו אַתּוּן וכו' דזה ידוע דעתה אמר לו דרשה זו שהגיד לו דהם מהתם מתנו לה, ורק יאמר לו אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ? ונראה לי בס"ד יש מקומות דאנשים שלהם יש להם שינוי במבטא שפתם באיזה אות שיהיה נשמע כאות אחר, וכמו שנאמר בספר שופטים על בני אפרים 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת' שופטים יב, ו ולא יכין לדבר כן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וכן איתא בגמרא דיש מקומות שקורין לאלפי"ן עייני"ן ויש קורין לחיתי"ן ההי"ן, וכן עתה יש שינויים במבטא האנגליז, וכן יש במבטא של אנשי פרס שקורין לאות קו"ף באות גימ"ל, ואפשר כי בני בבל באותם הימים להיות לשונם העיקר הוא ארמי הם בוטים במבטא שפתם לשי"ן שמאלית באות סמ"ך כמו בני אפרים, ולכן תיבת 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' דברים לא, יט קורין אותה 'סִימָה בְּפִיהֶם'. ולכן אמר לו אַתּוּן לפי המבטא שלכם מֵהָתָם מַתְנִיתוּ, כי דרשה שלכם תבא נכון לפי המבטא שלכם מפסוק זה, אבל אַנָן דלשונינו צח לא תבא הדרשה נכונה בזה לעשות במקום שִׂימָהּ-סִימָה, ולהכי אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דכתיב ירמיהו לא, כ 'הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים' דמפורש בכתוב להדיה על הסימן, וסיום הכתוב לפי דרשה זו דרבי אבהו שאמר 'שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים' כי השכחה הוא מר לעולם, וזהו הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים בַּתּוֹרָה, יען כי שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים על השכחה שהיא מר לעולם, ולכך צריכה את לעשות רפואה ותיקון בציונים אלו הסימנים, ואחר שתעשי הסימנים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, רוצה לומר שִׁתִי לִבֵּךְ על הסימן אשר קבעת ופתחת לך דרך ללכת בו שלא יתערבב.

16 שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה אם נזדמן שנשכחו הלכות כאשר קרה לאותם הלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה שנעקרו מן הארץ לגמרי, שלא נשאר שום אדם בארץ שיודע אותם ורק הם ידועים בשמים אין אתה יכול לפטור עצמך מלבקשם ולהשיגם, אלא אתה חייב לעלות אחריה עליה שכלית בעין השכל להוציא ההלכות האלה לאורה על ידי פלפול שתפלפל בדברי התורה עצמה, כאשר עשה עתניאל בן קנז שהחזיר אותם ההלכות והוציאם לאורה מפלפולו תמורה טז., ובחלוקה זו מדבר על הלכות שנשכחו לגמרי מן התחתונים ולא נשארו אלא רק בשמים. ואמר עוד חלוקה שנית של מֵעֵבֶר לַיָּם, והיינו שלא נשכחו מן יושבי הארץ לגמרי אלא רק מן החכמים הנמצאים, אבל יש חכמים שהם יודעים אותם ורק רחוק מושבם שהם מֵעֵבֶר לַיָּם שצריך אתה לטרוח הרבה עד שתלך אצלם ותלמוד מהם, עם כל זה צריך אתה להיות טורח עליהם ותשיגם, ואל תאמר למה אטרח עצמי, אמתין עד שיבא אותו חכם שיודע אותם ואלמוד ממנו, ולזה אמר ואל תאמר שהיא תבא אחריך, אלא אתה תעבור הים כדי להשיגה.

17 לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים. יש להקשות למה נקיט סוחרים ותגרים ולא נקיט בעלי מלאכה? ונראה לי בס"ד כי בעלי מלאכה יכולים לקבוע עת לתורה ועת למלאכה ובאלו תמצא, ואדרבה בזה יהיה קיום לתורה אצל האדם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם ברכות לה:, כי 'כָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה' משנה אבות ב, ב ואם כן אצל בעלי מלאכה תמצא ותמצא, אך בסוחרים ותגרים על הרוב לא תמצא, כי סוחר ותגר אינו יכול לקצוב עת לעסקו ועת לתורה, כי אפשר בזה העת שקצב לעסקו נזדמן לו איזה עיכובים בעסק, או נמשך העסק בידו מן הבוקר עד הערב והוכרח להשלימו עד הערב דלא ליתי לידי פסידא וכן כיוצא בזה, ולהכי נקיט סוחרים ותגרים. ועוד נראה לי בס"ד, מה שאמר סוחרים ותגרים לשון מליצה, ולא קאי על סוחרים ותגרים שבעסק הממון אלא קאי על סחורה שעושין בדברי תורה עצמן, וכהא דאיתא בגמרא דסוטה סוטה כא. הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא, לסוף אמר ליה שבנא תא נערוב ונפלוג, יצאה בת קול ואמרה 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' שיר השירים ח, ז עיין שם, נמצא בתורה שכבר למד האדם אין נעשה בה מקח וממכר כדרך סוחרין ותגרין להחליף סחורה זו בסחורה אחרת, וכאשר רצה לעשות שבנא עם הלל, ולזה אמר לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים.